צור קשר אירועים קרובים לכתיבה באתר   טייסת רן כוכבא


אילון (ביום השנה)
בוקר של יום רגיל במהלך מלחמת לבנון השנייה. לשמחתי הרבה אני מגלה שגם כוכבא הגיע למילואים באותו בוקר.
השיחות בתובלה, בארוחת הבוקר בטייסת ומסביב לתדריך רגילות לחלוטין, כאילו זה יום שאינו שונה מכל יום מילואים אחר עם כוכבא.
הולכים לטוס בבוקר בעזה מעגלים מתישים במשך כשלוש שעות ללא כל פעילות. אנחנו מספיקים לזרוק כמה הערות משעשעות בקשר ובעיקר להשתעמם וחוזרים לבסיס.
מודיעים לנו שבלילה מתוכננת טיסה באחד ממבצעי העומק בלבנון. אני וכוכבא הולכים לישון ב-BOQ ולפני שמספיקים להירדם מדברים על החששות שעולים מיציאה לטיסות מסוג הזה – היפגעות מאש אויב, נפילה בשבי.
כשמגיעים לטייסת אחר הצהריים מגלים שהתוכניות השתנו, יש לחימה קשה באזור בינת ג'ביל ואנחנו טסים לשם כדי להחליף זוג אחר של הטייסת שכבר נמצא באזור. שום דבר בדרך לשם לא הסגיר את הרעש והמהומה ששררו באזור הלחימה כשהגענו אליו.
אנחנו ממתינים בצפת כדי לא להעמיס את אזור העבודה, ואחרי כמה דקות נכנסים פנימה ומחליפים את הזוג של הטייסת שהיה שם. ממתינים במעגלים מעל אזור רמות נפתלי, בלגן אדיר בקשר, טילים עפים לכל כיוון, סוללות הארטילריה יורות ממש מתחתינו לכיוון לבנון ופתאום אני מרגיש מכה חזקה ופיצוץ עז, נפילה מטורפת ברעש אדיר לכיוון הקרקע ובסופה שקט. שקט מוחלט בתוך תא הטייס ואנחנו על הקרקע. אורי ואני נפגשים מחוץ למסוק, מתיישבים על הקרקע ומחכים לחילוץ. אורי מדבר ברינה ואחרי זמן מסוים מגיע מסוק. המסוק מרחף מעלינו בגובה נמוך מאוד ואני מתקשה להבין מה אני רואה, להפתעתי הבאה זה לא פתן. אני שואל את הרופא שמגיע אלי "מה קרה למספר 2?" והוא לא עונה לי.
למחרת היום בבית החולים אף אחד לא מוכן לספר לי מה קרה. שילוק מגיע לבקר אותי ואני אומר לו "זיינו אותנו" ואני כמובן מתכוון לומר לו שהפילו אותנו, הוא לא עונה לי. ממשיכים להגיע אנשים, ואף אחד לא מדבר איתי על מספר 2. בצהריים מגיע לבית החולים יכין ואנחנו יושבים ביחד עם אשתי בחדר ואני מתעקש ולא מרפה שואל על מספר 2, על כוכבא ועל גרשוני "מה קרה למספר 2?, למה הוא לא בא לחלץ אותנו?" ואז הם מגלים לי. התנגשנו, זאת הייתה תאונה, כוכבא מת.
 
כוכבא לא היה בן גילי ואפילו היה די מבוגר ממני. ואף על פי כן כל פעם שהייתי ביום מילואים והוא היה בסביבה, רציתי להיות לידו. גמעתי כל מילה שלו וכל רעיון שלו בצמא רב. כל מפגש מקרי איתו הפך בשבילי לחלק הטוב יותר של אותו יום ובזכותו ובזכות אנשים כמוהו תמיד אמרתי שיש אנשים מעולים בטייסת שאפילו רק בשבילם שווה להישאר שם.
היו לנו די הרבה רגעים ביחד מאז שאני בטייסת, רגעים קטנים של פגישות אקראיות פה ושם ולפעמים גם ימים ארוכים ביחד בכוננויות בלתי נגמרות ובטיסות ארוכות. למרות שאני חוזר ומזכיר לעצמי שאולי בעצם בכלל לא הכרתי אותו, אני לא יכול להימנע מלייחס לו כמה תכונות אופי מאוד בולטות. אני חושב שלהבדיל מאנשים אחרים שקווי אופיים מטושטשים ולוקח זמן להבדיל בין הגוונים השונים של אישיותם, כוכבא שורטט בעפרון מחודד היטב וקווי דמותו בלטו גם למי שזכה רק להצצה חד פעמית וקצרה אל תוך חייו.
וכך אני ראיתי אותו: כוכבא ידע לתת לכל אחד את התחושה שהוא חשוב, גם אם זה טייס צעיר בטייסת, מכונאי בגף הטכני או אנשים שהוא בכלל לא מכיר. הוא ידע להקשיב, להתעניין ולהפוך לאחד מהחבר'ה הצעירים בקלות רבה כמו באותה החלפת פיקוד של נעם ושמעיה שבה הוא, טייס סדיר וותיק לפני שחרור, ניצח על חבורת חיילי הסבה צעירים והפך להיות ממש אחד מהחבר'ה.
הוא אהב את העבודה שלו ומאוד אהב גם לדבר עליה. הוא הסתכל על העולם כמו אדריכל, הוא אהב לראות את הפרטים הקטנים שמרכיבים וקושרים את הדברים בעולם שמסביבנו ולהבין את ההיגיון שעומד מאחורי כל הפרטים והקשרים הללו. למדתי ממנו המון.
 
יותר מכל התרשמתי מכך שהוא פשוט אוהב לדבר על הילדים שלו, על כמה שהוא אוהב אותם ואיך הוא וגלית מסתדרים או בקושי מסתדרים עם המנהלות והתיאומים של גידול התאומים ועל הגעגועים שלו אליהם אחרי יום מילואים. באחת הכוננויות, כוננות ארוכה ולא מתוכננת במחניים, כשחיפשתי שירים נוספים לרשימת שירי הערש שלי, הוא סיפר לי איך הוא מרדים את הילדים שלו עם השיר "חורשת האקליפטוס". מאז התאונה, בכל פעם שאני שר את השיר הזה לילד שלי, יהלי, אני חושב על כוכבא ועל הילדים שלו.
 
ביליתי איתו את היום האחרון לחייו, החל מתובלת הבוקר בשדה דב, דרך שנת הצהריים בחדר ה-BOQ של רמון וכלה ביציאה למטוסים אחר הצהריים ושידורי הקשר האחרונים שלו קרוב לחצות – כמה דקות לפני שסיים את חייו.
ביום האחרון ובדקות האחרונות לחייו הוא היה בדיוק אותו כוכבא שהכרתי תמיד וכך תמיד אזכור אותו.
 
 

11 ביולי 2007