צור קשר אירועים קרובים לכתיבה באתר   משפחה רן כוכבא


גלית ביום הזיכרון - חרות 2013
מאז שעזבת
נתבקשתי לתאר בחמישה עשר משפטים מה קרה פיסית ורגשית מאז שעזבת. משימה לא פשוטה. כשעזבת זיוי הייתה בת חמש ויובל ואיתי בן עשרה חודשים. גרנו בבית חנניה והיינו באמצע בניית בית חלומותינו כאן בחרות. היה לנו טוב. ואז, עזבת. מאד קשה לתאר ולהעביר את התחושה של השכול למי שלמזלו הטוב לא חווה אותו. כנראה שכל מה שאנחנו חושבים ומרגישים כלפי שכול כאנשים מהצד , הרתיעה ממנו, הפחד מהעצב מלהרגיש מלהישאב .אולי קצת דומה לסרטן במובן זה שאתה לא רוצה לדבר על זה שמע משהו ידבק גם בך, אז הכול נכון והרתיעה כנראה מוצדקת , זה אכן זה אכן שואב, מפיל, מחדד מפחיד ובעיקר לא מרפה.
אם טכנית לאחר מותך עברנו לגור בחרות הרי שרגשית עברנו לגור על שפת תהום. כנהרגת נפלנו לתהום העצומה שנפערה. עם הזמן הצלחנו לטפס ממנה , עברנו לגור בקצה, סמוך לשפתה. לחיות בשפת תהום זה אומר לחיות בפחד מסוים במאמץ תמידי ואדיר לא ליפול פנימה,לדעת שצריך לחיות בזהירות ולפתח אשמה מסוימת כשאתה לא עושה זאת, זה לחיות בתחושה של אין מחר מה שאומר שהכול נחווה חזק יותר לטוב ולרע. כדי להרגיש לדברים הם צריכים להתחיל לעבור סף עוצמה מסויים  ועם השנים אתה לומד להשיג את אותם דברים שחודרים את שכבת האדישות לדברים הקטנים שפיתחת. זה אומר שהכול יותר קשה אבל הכול אפשרי וכשמצליחים לחיות שם לאורך זמן לומדים להעריך את היכולות , את החוזק, את החיבוק מהחברים והמשפחה , לומדים ליהנות מחדש מהדברים הקטנים מהילדים מהבחירה המדויקת לגור דווקא כאן במקום שטוב לנו וטובים אלינו, מהטיולים הפינוקים ומהיום יום. ההנאה החסרה הופכת להיות זו השלמה.