צור קשר אירועים קרובים לכתיבה באתר   זוכרים רן כוכבא


זיו האח אזכרה 2018

אני חושב שלא תחזור. התייאשתי, איבדתי תקווה, השלמתי, איך שתרצה אבל אני כבר לא מאמין שזה יקרה.

אני לא חושב עלייך יותר. אפילו כשאני נוסע לבד, בלילה, בחושך אני לא חושב עליך. ברגעים המיוחדים האלו שהיו מוקדשים לך, אני חושב על אמא, מדמיין איך הילדים שלך ישנים במיטות שלהם עכשיו, אבל לא חושב עליך. כאילו סיימתי לחשוב את כל המחשבות עליך מכל הכיוונים, סיימתי להיזכר בכל הזיכרונות, שיחזרתי אותם שוב ושוב והם נשחקו עד שלא ניתן עוד לראות את הפרטים.

אתה חסר פה, אבל  ליתר דיוק מה שחסר זה אבא, חסר כאן בן, חסרים התפקידים שרק אתה יכול למלא. החיים שלנו מלאים ואתה לא חלק מהם. בנינו לנו שגרה שמורכבת מחלקים רבים ואיכשהו נראה שהפאזל שלם גם בלי החלקים שלך.

 

עבר מעל לעשור ואתה כבר מופשט מידיי. הזמן הפך אותך למשהו חמקמק ומעורפל. אפילו הניסיון לדמיין איך היית אם היית כאן היום כבר חסר טעם. לכול אחד יש את התמונה שלו, אותה הוא צייר בעצמו, בצבעים עזים. מריחת מכחול, ערבוב של הזיכרונות והסיפורים. ערבוב של האמת והדמיון. ערבוב של המציאות והחלקים שהמצאנו כדי להמשיך אותה. כי סיפורים לא יכולים להיגמר ככה פתאום באמצע.

 

היית אח שלי ועכשיו אתה חלק מההיסטוריה. אולי אפילו  מיתוס. מישהו שנזכור בזיכרון הקולקטיבי, כבר לא ממש בן אדם. הפכת לדמות, דמות של גיבור.

אם אתם חושבים שאני מגזים הייתם צריכים לשמוע את הדיון ההיסטורי שערכתי בל"ג בעומר האחרון עם הבת שלי ארבל. היא התבצרה בעמדה הטוענת שלכלוב של האריה לא הכניסו את בר כוכבא אלה את רן כוכבא.

כן, זה מבלבל את הקטנים. גם את הגדולים יותר. גם אותי.

 

והנה פתאום כשאני מרגיש צורך לכתוב משהו בפעם המי יודע כמה ואין לי מושג מה כבר אפשר לחדש, אני נזכר ברגע קטן. רגע בו לימדת אותי את אחד הדברים החשובים שאח יכול ללמד. מפתיע שנער מגיע לתובנה הזו, ואיך הוא בוחר לשתף את האח הפספוס שלו במידע. הסברת לי שלחיצת יד היא רושם ראשוני חשוב ולכן צריך לדעת איך ללחוץ יד. לימדת אותי בדיוק איך לעשות את זה. הלחיצה צריכה להיות  בכול כף היד, צריך להצמיד את החלק העמוק ביותר בין האגודל והאצבע לאותו חלק של האדם אתו אתה לוחץ את היד. נזכרתי איך תרגלת איתי, ולרגע יכולתי להרגיש איך היד הקטנה שלי עטופה ביד הגדולה, יחסית, שלך, ואיך אז כשהרגשתי את החום של היד שלך הבנתי בדיוק למה אתה מתכוון.

רגע של אח קטן ואח גדול. רגע שיש בו הדרכה, דאגה, אהבה. זכרון שהחזיר אותך פתאום כל כך מוחשי ואמיתי והזכיר לי שכנראה גם היום אתה חלק אמיתי מהחיים שלנו.

מה שבטוח זה שלקחתי את נושא לחיצת היד איתי. היום, כשאני מושיט למישהו את היד והוא בוחר להחזיק לי רק את האזור של האצבעות אני מיד מקטלג אותו בקבוצה של הפחות מרשימים, אבל אולי הוא פשוט רק עוד אחד שלא היה לו אח כמוך.