יום הזכרון תשע"ב, 2012

למדתי עם רן בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. הוא החלל היחיד שאני מכירה. כלומר מישהו שהכרתי אישית ומת במלחמה. אתמול בערב יום הזיכרון חשבתי עליו. מאז שהוא נהרג אני תמיד נזכרת בו ביום הזיכרון, לצערי. בזמנו קראתי את "עמוד הנופל" שלו באתר "יזכור". אתמול פתאום החלטתי ל'גגל אותו' והגעתי אל אתר ההנצחה שלו. קראתי, זכרתי והתרגשתי. נזכרתי בו ובכל מיני סיטואציות שהיו לי איתו. לא היינו קרובים אבל חיבבתי אותו. תהיתי אם לכתוב בכלל. אמרתי לעצמי מה הם צריכים את הסיפור המינורי שלי כשיש כל כך הרבה אנשים שהכירו אותי טוב ממני. אבל החלטתי לכתוב ביום הזה בכל מקרה.

אז קודם כל "רן כוכבא" זה היה מותג בפקולטה. זה תמיד היה שם+שם משפחה. ראיתם את הפרוייקט של "רן כוכבא" (ולא רק רן). שמעתם מה "רן כוכבא" אמר/עשה? וכו'. על היום הראשון ללימודים כולם (כמובן, שהדברים שאני כותבת מבוססים על הזיכרון שלי ועל ההתרשמות שלי מרן וממה שהיה)
כבר ידעו מי זה "רן כוכבא". לא הייתי איתו בסטודיו אבל שמעתי על היום הראשון שהוא הציג את עצמו בדרך מאוד מתוחכמת, מצחיקה ומלאת בטחון. ומה המנחה אמרה לו. ומה הוא ענה לה וכו'.

לשנינו היה קטנוע (לרן אולי רק בשנה הראשונה. Nrg אדום). לפעמים היינו נפגשים ליד הקטנועים ומדברים קצת. אני עוד הייתי ילדונת. הוא כבר היה בפאזה אחרת ממני ומרוב הסטודנטים. מבוגר יותר. עסוק בעוד דברים. הוא סיפר לי שהוא לא גר בחיפה וחוזר כל יום לאזור המרכז. הוא לא היה מגיע לכל ההרצאות אבל כשהוא היה מגיע ידעו שהוא נמצא. נכנס עם הפאסון שלו. עם קפה ומשקפי שמש על הראש המגולח. מתיישב ואז מתחילים הצחוקים מסביבו. בקפיטריה תמיד מסביבו אנשים ותמיד שיחה מעניינת ומקורית ומצחיקה.

באחד הפרויקטים בשנה הראשונה או השנייה היינו צריכים לתכנן גשר שמגשר על מפתח ממש קטן. 10 או 20 מ'. ולבנות מודל של הפתרון הקונסטרוקטיבי בקנ"מ 1:50, שזה יוצא ממש קטן. מודל של 30 ס"מ כולל הבסיס. אני זוכרת שהיינו בסטודיו עד שעה מאוחרת ואז הגיעו רן (ואסף) ואמרו שאין להם כלום ובאמת לא היה להם כלום. לא מאלה שסתם אומרים. אחרי כמה זמן לרן פתאום הייתה הברקה. (ויכול להיות שאני ממש לא זוכרת טוב ואני מקווה שאני לא מטעה) הוא החליט להגדיל איזה פרט שהוא מצא בעיתון פרטי בנין גרמני ושזה יהיה הגשר. הוא צילם את הפרט בזירוקס בהגדלה. היה כבר ממש מאוחר רובנו סיימנו והלכנו. הוא ואסף רק התחילו. בבוקר אנחנו מגיעים. רן מלא אנרגיות ואני רואה שהם בנו מודל ענקי. בגודל של מעל מטר (ממש לא ב1:50). נדמה לי שזה לא היה מתוכנן שזה יהיה כזה גדול כי כולנו צחקנו. אבל מודל שנראה פצצה + גיליון או שניים מדוגמים עם שרטוטים של הגשר. הכל נעשה בכמה שעות לילה מאוחרות. מעורר קנאה. הם בקושי הצליחו להכניס את המודל דרך הדלת של הסטודיו ורן הציג את הגשר בשיא הביטחון. בכלל, הוא ידע להציג ולמכור את הפרויקטים שלו ולפעמים היו באים מסטודיואים אחרים כדי לראות את "ההגשה" שלו.

בפורים של השנה הראשונה הפקולטה ארגנה מסיבה בבניין הפקולטה. הוא שאל אותי עם אני באה למסיבה ועניתי לו שלא. והוא שאל למה? ושחבל, שזאת מסיבה של הפקולטה. אמרתי לו שאין לי תחפושת. חשבתי שהוא ירד מזה. אבל הוא אומר לי שהוא יכול לתת לי תחפושת. שהוא נותן את הסרבל טיסה שלו למישהו יום אחרי (למסיבה אחרת) ושהערב הוא יכול לתת את זה לי. הייתי ממש מופתעת ממנו. אבל כשהוא התעניין במישהו ושאל אותו מה נשמע וכו' הוא באמת התעניין בתשובה ותמיד ניסה להציע פתרונות לדברים. תמיד מאוד אופטימי וחיובי וכייפי. בקיצור, הוא שכנע אותי. הלכנו לאוטו שלו והוא מוציא את כל התיק עם הסרבל והקסדה ונותן לי. הופתעתי מהנדיבות שלו (כי כאמור, לא היינו קרובים). הגעתי למסיבה (אנשים התעלפו מהתחפושת). אני לא זוכרת איך הוא הגדיר את התחפושת שלו אבל הוא צבע את כולו בכחול. נראה מצחיק ומוטרף.

פעם ישבנו איתו בקפיטריה ודיברנו על מישהו שהייתה לגביו שמועה שהוא בסיירת מטכ"ל. ורן אומר לנו מה פתאום. שאלנו אותו לפי מה הוא מחליט שלא ורן עונה: הוא לא מטכ"ליסט ואני אגיד לכם גם למה [פאוזה] כי יש לו vitara (רכב ג'יפ) לבנה. צחקנו. דיברנו על זה שרק הוא יכול לטעון מן טיעונים כאלה. הוא צדק.

כשהוא הגיש את פרויקט הגמר ראיתי אותו אחרי הרבה זמן. כי בשנה חמישית הוא כמעט לא היה. אני זוכרת שהיה לו פרויקט מאוד פשוט ופילוסופי. אם אני לא טועה הוא בא עם כפכפים ומכנסיים קצרים. נראה שונה. היה מאוד שליו וסיפר לי שנולדה לו בת.

כששמעתי על תאונת המסוקים נדמה לי שרן עבר לי בראש. אבל רק בגלל שזה היחיד שהכרתי ממסוקי אפאצ'י. ביום שישי בבוקר התקשרה אלי מישהי מהלימודים שלא דיברתי איתה הרבה זמן. ראיתי על הצג של הסלולרי שהיא מתקשרת ולא הבנתי למה. ואז היא אמרה לי שההרוג זה רן כוכבא. חשבתי עליו על כמה שהוא היה מוכשר ומצחיק וכייפי (ושאם יעשו עליו סרטון הנצחה זה יראה לא אמין...) ועל האובדן שלכם כמשפחה. כי הוא באמת היה יחיד ומיוחד.

אני משתתפת בצערכם.

עינת גולן